סיפור מהחיים – הילד שלנו חזר לחיים
בעקבות אירוע קשה בבית הספר, פגשתי את מיכל ובני משפחתה המקסימים.
זהו סיפורה של מיכל, כפי שהיא כתבה אותו:
אני כותבת את מה שעבר עלינו בחודשים האחרונים, כדי לעשות איזה מין סיכום ולראות איפה היינו ואיפה אנחנו עכשיו, והייתי רוצה לשתף בזה כדי שתוכלו גם אתם לראות. אמנם אי אפשר לחוות את זה דרך הכתב, בטח לא את המצוקה שעברנו, את הייאוש, את הכאב הכל כך גדול ואת המצב הנפשי שגם אנחנו, ההורים, היינו בו… אבל אני רוצה שזה יהיה כתוב פה… שאולי עוד הורים יראו וזה ייתן להם איזשהו גב או תקווה שאפשר גם אחרת ולא במשך תקופה כל כך ארוכה, למרות שכשהיינו בזה, זה נראה נצח. כרגע הכל עוד טרי טרי…
אני אמא לשני בנים, אחד כמעט בן תשע וחצי והשני בן חמש וחצי. הילד הגדול שלי הוא תלמיד בכיתה ג' בבית ספר רגיל. מהרגע שנכנס לכיתה א׳ היה לו רע וקשה מאוד.
הוא ילד חכם מאוד, מיוחד, עם כושר ביטוי ויכולת הבעה של אדם מבוגר.
בכיתה א' הוא התחיל לסבול מהצקות של ילדי הכיתה, בכיתה ב' זה כבר הגיע למכות אלימות מאוד ולעתים אפילו מכמה ילדים בבת אחת. הילד שידע שאסור להרביץ לא החזיר.
נאמר לו להחזיר והוא בשלו – אסור. בית הספר טען שהוא מטפל בבעיה, אך לא ראינו שינוי בתכלס.
ניסינו אפילו לערב את ההורים של ילדי הכיתה וליצור סביבה נגד אלימות, אך ללא הועיל.
העלייה לכיתה ג׳ הוסיפה עוד משבר. לבני תמיד היה קושי לכתוב ולצייר. בכיתה ג' צריך לכתוב מהר יותר כדי להעתיק מהלוח, וזה גרם למשבר נוסף. הכתב שלו הפך להיות בלתי קריא גם על ידי הילד עצמו. המורות אמרו לו להעתיק שוב במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב הן צעקו עליו בגלל הכתב שלו. המצוקה והדיכאון של הילד בגלל בית הספר החלו להעמיק. הוא התחיל לאבד שליטה, וכשהרביצו לו הוא החזיר, אבל בלי שליטה כי הוא כבר נלחם על חייו.
בבית החלו להופיע התפרצויות זעם קשות, חלקן הופיעו עוד קודם, בכיתה ב׳, כי בבית כנראה הוא הרגיש יותר בטוח להוציא את הקושי שלו. התדירות והעוצמה של התפרצויות הזעם הפכו להיות נוראיות ומפחידות בבית וגם בבית הספר. הילד התפרק לנו מול העיניים.
הוא ניסה לא ללכת לבית הספר ואני התעקשתי, כי חייבים… כל יום התעקשתי.
אז יום אחד הוא נשאר בחצר בית הספר, וביום אחר הוא חיכה ליד חדר המנהלת, עד שהגענו לדבר עם היועצת והמנהלת. לנו כמובן נאמר ללכת לעשות אבחונים להפרעת קשב וריכוז, "כי לא ייתכן שהילד מתפרץ בצורה כזאת רק כי מעצבנים אותו קצת". ניסינו להסביר שהילד אוסף ואוגר תסכולים עוד מכיתה א' והוא נדחק אל הקיר, אך ללא הועיל.
ואז נכנסה לחיינו איריס סובינסקי, שאמרה דווקא כן ללכת לעשות את האבחונים, כי זה ייתן לנו כלים, אם נצטרך, מול בית הספר. הלכנו ועשינו, תקתקנו עניינים, ובכל מקום אמרו לנו שהמקור לבעיה דווקא רגשי. זה אפשר לי לעמוד מול בית הספר בביטחון ולהגיד שבכל מקום אמרו לי בצורה ברורה שאין צורך בתרופות.
ללמוד הוא עדיין לא הסכים ובטח שלא לכתוב. כל מילה הקשורה בשורש ל.מ.ד לא באה בחשבון, אבל נתנו לו זמן, למדנו להקשיב לו, יצרנו אצלו תחושה ששומעים ומקשיבים לו ושהוא קובע מה טוב לו, עם גבולות ברורים שאלימות אסורה בהחלט.
אחרי שהילד היה חודש בבית, לאט-לאט הוא החל להתפנות ולחשוב על הליכה לחברים. בשעה שלפני זה אפילו לחוג קפוארה, שהוא הכי אוהב בעולם, הוא לא היה מסוגל ללכת. לא הייתה לו מסוגלות להתמודד עם הסביבה והעולם.
בית הספר שלח קב"סית – קצינת ביקור סדיר, מטעם מערכת החינוך. לנו כבר היה מכתב מהפסיכיאטר שעד שבית הספר יהיה מקום בטוח עבורו, הוא נשאר בבית. הקב"סית דיברה עם בני, שהראה מאוד ברור את המצוקה שלו, בכה, כאב והביע את עצמו בצורה כל כך נהירה עד שגם היא ראתה שמוטב שיישאר בבית.
ואז קרה הנס הממש גדול.
קבענו פגישה עם בית הספר ועם איריס, המטפלת שלנו, כדי שהיא תסביר שם מה הבן שלנו צריך. מה זה בדיוק "ילד רגיש מאוד", שזאת האבחנה שלה לגביו. הגענו לבית הספר, ישבנו מול שולחן מלא, בעלי, איריס ואני, וסביבנו המנהלת, היועצת, הקב"סית, המחנכת ופסיכולוגית בית הספר. הן דיברו והסבירו שוב כמה אין הלימה בין ההתנהגות של הבן שלנו לפרובוקציה שהייתה מולו, ואז איריס החלה לדבר:
בתחילה ראיתי סקפטיות וביקורת בפנים.
ואז לפתע פתאום ההקשבה יצרה שינוי. ראיתי בעיניים שלהן שזה נוגע במקומות הכי אישיים ופתאום הייתה תחושה של רווחה בחדר ועיניים מחייכות, הנס קרה!
ואז המחנכת שלו קפצה: הכל טוב ויפה. תכלס, מה עושים? בואו נבנה לו מערכת שעות, שהוא ייבחר איזה שעות שהוא רוצה ועם איזה מורים שהוא רוצה, כי כנראה הוא רואה דברים שאנחנו לא רואים.
המחנכת יצאה החוצה וניגשה אליו ובו ברגע הם ישבו ויצרו מערכת חדשה והבטחה ששנה הבאה בתחילת השנה יוצרים אחת כזאת חדשה.
הילד חזר הביתה שר ורוקד… הוא היה בעננים.
למחרת הוא הלך לבית הספר.
כרגע אנחנו בודקים כל יום מה הוא צריך, כי החזרה לבית הספר עוררה גם קצת טראומות מהעבר, אבל אנחנו קשובים לו, והוא נשאר בבית, אם הוא צריך. זה נעשה בהדרגה, ועוד מעט החופש הגדול ונוכל להמשיך בריפוי.
תודה לאיריס על התמיכה הצמודה וההדוקה כל כך ועל הידע, ההקשבה וההכלה.
ותודה לבן שלי, שידע להגיד מה נכון לו בצורה כל כך מדויקת. היינו צריכים ללמוד איך להקשיב.