מה בין פמיניזם לפטריארכיה?

קוראות וקוראים יקרים,

הפמיניזם והעולם הפטריארכלי מתבהרים אל מול עיניי ואני פוגשת אספקטים רבים נוספים שלהם ושל מערכת היחסים ביניהם.

פן אחד של הפמיניזם שפגשתי התגלה לי כשקראתי על הסופרת, הפסיכולוגית וההוגה האמריקאית, קרול גיליגן. גיליגן אומרת שמכיוון שהתרבות הפטריארכלית היא תרבות של שליטה וניצול, היא רואה בה תרבות הנוגדת חופש ודמוקרטיה. תרבות שעסוקה בשמירת המקום של החזקים על חשבון החלשים, אחת היא אם הם גברים, נשים, שחורים או כל ציבור מוחלש אחר. כשזה המצב, לרוב האנשים יש אינטרס להחליף את התרבות הפטריארכלית, ללא הבדל מגדרי. את המאבק למיגור התרבות הפטריארכלית, גיליגן מכנה "פמיניזם", ללא הבדל מיהו זה שמפעיל ומניע אותו. בהרצאה מעניינת, שנשאה גיליגן בביקורה האחרון בארץ לפני כמה שבועות, היא יצאה בקריאה: פמיניזם לכולם.

פן נוסף שקשור לתרבות הפטריארכלית ולמקומה בחיינו גיליתי כאשר פגשתי נשים שמצדיקות את דפוסי ההתנהגות של גברים שפוגעים בנשים, בטענה שהנשים שנפגעו היו צריכות לשמור על עצמן. למשל, חיילות שנאנסו – הסכימו בשתיקה; מזכירות שהוטרדו – המשיכו לעבוד באותו מקום; הן הסכימו ולכן האחריות עליהן. כאשר הפנייה להישמר מופנית לנשים, ולא לגברים, היא הופכת לטענה פטריארכלית. כאשר הדרישה לא לצאת לפאבים ולא להסתובב ברחובות היא מהנשים בלבד, זוהי תרבות פטריארכלית אפילו אם נשים הן אלה שמשמיעות אותה. משמעות הטענה היא: "אתן צריכות לוותר על חלקים בחיים שלכן, מכיוון שמחוץ לבית יש חיות אדם שנקראות גברים". זוהי טענה שמחלישה נשים מצד אחד ולא מכבדת גברים מצד שני. זוהי טענה פטריארכלית גם כאשר היא מגיעה מנשים, ושוב – הנשים אינן היחידות שנפגעות ממנה.

נושא החודש – מהו פמיניזם פטריארכלי?

בתקופה הראשונה של הפמיניזם, חוץ מנשים בזנות, מעמד הנשים היה כזה שבעצם לא היה להן מקום משלהן בחברה. הן היו תלויות לחלוטין בגברים לפרנסה ולקיום. מהביוגרפיה של סימון דה בובואר מתחילת המאה הקודמת, "זיכרונותיה של נערה מחונכת", עולה כי נישואים משמעותם בשביל האישה הייתה להפוך לרכושו של בעלה ולמשרתת שלו. דעתן של הנשים לא נחשבה אז וגם המבנה הנפשי שלהן ודרך החיים שלהן נחשבו נחותים. כדי להגשים את עצמה כסופרת וכפילוסופית, סימון דה בובואר בחרה להישאר רווקה.

הפמיניזם הראשון שאף ליצור לנשים מקום בחברה, שבו הן יוכלו להיות עצמאיות, מרוויחות, משפיעות. בתנאים שהיו אז, בתוך החברה הפטריארכלית, ניתן היה לעשות זאת רק תחת הכללים הפטריארכליים של שליטה והתאמת צורת ההתנהגות לדרך הגברית, שהייתה היחידה שנחשבה אז. הפמיניזם ההוא התאים לתקופה שבה פעל.

במצב שלנו היום, צורת פעולה גברית כבר אינה מקדמת את הנשים. תפקידו של הפמיניזם כיום הוא לתת מקום לדרך, לשפה, לחשיבה ולמבנה הנפש הנשיים. לתת מקום לדרך הנשית לצד הדרך הגברית. נשים כיום שואפות להיות חלק מהחברה, בלי להסתיר או להתכחש למי שהן, אלא מתוך האפשרות לתת מקום לכל החלקים שמרכיבים אותן. להשיג שלום בדרך של האמהוּת, מתוך סירוב לאבד עוד ועוד ילדים ולא משנה באיזה צד של המתרס הם נמצאים.

אבל – האם החברה שלנו יודעת לעשות את זה? האם אחרי כל כך הרבה זמן שהדרך הנשית הייתה לא-לגיטימית, אנחנו נדע לפעול איתה? והאם השאלה הזו נוגעת רק לנשים, או שאולי גם לגברים יש צורך לפעמים לפעול בדרך הנשית?

הקריאה בספר "השחר של העידן השלישי", מאת חגית בן-שחר, חשפה בפניי כמה נקודות מעניינות גם בתוכי וגם מחוצה לי. מחשבות שלא פגשתי קודם.

בעבר חשבתי שמכיוון שהגברים הם אלו שיצרו את התקופה הפטריארכלית והם אלו שמרוויחים ממנה, הם גם אלו שמשמרים אותה. כאן חיכתה לי הפתעה. מתברר שגם אני באופן אישי וגם נשים רבות סביבי עוזרות, בדרך כלל ללא כוונה מודעת, לשמר את התקופה ואת הדרך הפטריארכליות.

מכיוון שהתרגלנו לדרך הפטריארכלית, של שליטה וריכוז הכוח, מתברר שהיום גם אנו, הנשים, משתמשות בדרך הזו בחיינו. למשל, בבתים רבים האישה שחשה אחראית לענייני הבית רוצה לקבוע את החוקים ולנהל את כל בני המשפחה לפי דרכה. מתוך שיחות עם נשים רבות, אני פוגשת שוב ושוב את הטענה שהגברים אינם ממלאים את התפקיד שהנשים קבעו להם במשפחה.

וזאת יש להבין: קביעה של מטרות וכיצד להשיג אותן עבור אחרים באופן חד-צדדי היא דרך פעולה פטריארכלית. בין מבוגרים, כל החלטה שנעשית באופן חד-צדדי ומשפיעה על אחרים נחשבת פטריארכלית, מכיוון שהיא מייצרת מרכזי כוח שמתעלמים מהצרכים והרצונות של הצד השני.

לרבים מאיתנו נותרו הרגלים מהתקופה הפטריארכלית, שהפמיניזם הראשון לא התכוון לשנות. היום הם כבר לא מתאימים. כדי לקדם את העולם ואת יחסי הגברים והנשים בו, כולנו זקוקים לדרך שמבוססת על הקשבה לצרכים השונים של כולם, ללא הבדלי דת, גזע ומגדר.

הפמיניזם של היום קשור לדמוקרטיה בכך שהוא מבקש לתת לכולם הזדמנות ומקום שיתאים להם, והוא מבקש מאיתנו לעשות זאת גם ברמת החברה וגם ברמה האישית כפרטים שהם חלק מהחברה. כחלק מהחקירה הזו מצאתי בתוכי דרכי חשיבה ופעולה פטריארכליות ואני מנסה לזהות עוד אלמנטים כאלה ולשחרר אותן מתוכי. מעניין אם גם אתם תמצאו דפוסים פטריארכליים בתוככם. ניקוי הדפוסים הפטריארכליים מעצמנו, בהכרח יקדם אותנו לשחרר את התרבות הפטריארכלית מהחברה שלנו ולהביא לעידן חדש, שבו גברים ונשים יוכלו להביא את עצמם לידי ביטוי באופן מאוזן ושלם.

מאמר חדש – נזקי התרבות הפטריארכלית לגברים

אחת התוצאות המעניינות שחוויתי בתום קריאת הספר "השחר של העידן השלישי" היא התקרבות והופעה של אמפתיה חדשה בתוכי לעולם הגברים, על ההתמודדויות שהתקופה שלנו מניחה לפתחם. גברים שפגשתי בהזדמנויות שונות פתחו את לבם בפניי ושיתפו אותי באתגרים שעומדים בפניהם כיום.

המאמר "נזקי התרבות הפטריארכלית לגברים" מנסה לאסוף חלק מאותן התמודדויות ולהביא מעט רעיונות להתקדמות.

מאחלת לכם קריאה מהנה.

על אנשים ומקומות

את חגית קרצו פגשתי במפגש שהעבירה בנושא ריפוי טראומות כתוצאה מברית המילה. במפגש יכולתי לראות בבירור שהיא מרפאה חשובה ונועזת ושהנושאים שהיא עוסקת בהם מרכזיים מאוד לריפוי החברה כיום. הנה מה שהיא כותבת:

לפני שלוש שנים התכנסנו, קבוצה של שמונה אנשים, ארבעה גברים וארבע נשים, לחקירה משותפת בנושא היחסים שבין המינים. כולנו אנשים שהעבודה הפנימית ועולם הרוח אינם זרים להם, כולנו חוקרים אמיצים. העניין המשותף בנושא נבע מפעילות שבה השתתפנו בנושא העלאת המודעות נגד אלימות כלפי נשים (One Billion Rising).
שאלת החקר שהעמדנו לפנינו הייתה: מה השתבש ביחסי גברים ונשים שיצר אלימות ואונס? ומה ניתן לעשות על מנת לרפא את המיניות הפצועה ואת היחסים בין המינים?
נפגשנו במרווחי זמן קבועים לערב שלם, משאירים את בני הזוג שלנו בבית, ובכל מפגש כזה פתחנו את הלבבות, שיתפנו, שאלנו, העזנו, התקרבנו, נגענו, הרגשנו, התרגשנו ועם הזמן גם השלנו בגדים. הרשינו למיניות שלנו להתעורר והרשינו לעצמנו לחוות מה קורה לנו כשהיא מתעוררת. הרשינו לסקרנות שלנו להתעורר ובמרחב מכבד ופתוח לחקור את השלם דרך חלקיו.
חקרנו את המיניות שלנו כתינוקות, כילדים, כנערות ונערים וכאנשים בוגרים. שיתפנו בפחדים, בחוויות, בקשיים. עבדנו בזוגות מתחלפים, בקבוצות מגדר, במעגל. כל מפגש הונחה על ידי אחת/ד או שניים מאיתנו, כל מפגש אפשר חשיפה עמוקה יותר של דפוסים והתניות שהוטמעו בנו בתהליכי החִברות בנושאים, כמו גוף, מיניות, אהבה וזוגיות.
שיתפנו את בני הזוג שלנו במתרחש בחלל המשותף שבו הם אינם נוכחים ולמדנו תוך כדי תנועה, בכבוד ובאהבה את הגורמים הגלויים והסמויים.
זו הייתה חקירה מעמיקה ומבורכת, גדלנו בתוכה וממנה ומצאנו תשובות. כל אחד ואחת מחברי השמינייה המופלאה הזו למד והפיק רווח ממנה לחייו ולחיים הזוגיים שלו והמשיך לממש את מה שלמד/ה במרחבי חייו.
בתקופה הזו התחלתי לרפא את הזוגיות הפצועה והקשה שלי. זיהיתי שאני חווה בתוך הזוגיות שלי (זוגיות של קרוב ל-30 שנה) מרחב מלחמה. הגדרתי את המטרה שלי בקבוצה להפוך את הקשר עם בני המין השני מקשר של עימות (מוליות) לקשר של שיתוף פעולה והכלה (כוליות).
במסע שעשיתי עם בן זוגי, בהדרכתה של ישות רוחנית נשית שאני קוראת לה לילית, הרשיתי לעצמי להיות במלוא עוצמתי: לקחת יוזמה מינית, להיות רכה ומתמסרת ללא פחד, להיות כוהנת אהבה במקדש הזוגי, להביע אהבה ותשוקה שאינן מתוך הזדקקות, להקשיב לגופי ולגופו של אהובי, וללמוד.
למדתי להכיל בתוכי את הילדה הפצועה הזקוקה לאישור ואהבה ולהביא לקדמת הבמה את הנערה הנועזת, כוהנת הריפוי והאהבה, את הלילית שאני.
אחרי חודשים שבהם עסקתי בחיבור של "תודעה-לב-מין" ביני ובין אהובי, בניקוי הפחדים העמוקים ביותר שלנו ובריפוי המיניות, קרה הבלתי ייאמן: הגבר שלי, זה שחי לצידי שנים ארוכות מבלי לבטא שום רגש פרט לכעס, זה שלא ידע לבטא את המילים הפשוטות והחשובות "אני אוהב אותך", זה שחי כל חייו הבוגרים עם שריון אבירים על לבו, הגבר הזה אחז בידי בערב ט"ו באב לפני כשנתיים ואמר לי: "לא העזתי לומר לך מעולם, כי פחדתי, ואני עדיין פוחד… אבל את ראויה שאתגבר על פחדיי עבורך. אני מאוד אוהב אותך וכל כך מאושר שאת חברה שלי".
החיים שלנו השתנו, השריון על הלב נמס, החומה שעמדה בינינו נפלה והלבבות התאחדו. מאז אנחנו עושים את הצעדים שלנו ביחד, מפנים זמן לשיתוף מן הלב, מתקשרים בשקיפות, בכנות, חוגגים את האהבה ואת הקִרבה המתוקה שנוצרה בינינו.
אם אני נפגעת – אני מדברת את זה, לא נעלבת ומסתגרת. אם הוא כועס – הוא מבטא את הכעס ומסכים להתבונן ולחקור מה נמצא שם מתחת (כעס מכסה על רגשות פגיעים יותר, כמו פחד וכאב).
מאחר שאני עוסקת בריפוי רוחני קרוב ל-20 שנה, היה אך מתבקש וטבעי עבורי להוסיף לתוך הידע והניסיון שלי את העבודה על ריפוי המיניות ועל ריפוי הזוגיות.
את מה שלמדתי בתוך הזוגיות פיתחתי למרחב מרפא עבור גברים ונשים המוכנים לצאת למסע משלהם לריפוי מיני וזוגי.
אני מסייעת לזוגות המבקשים את עזרתי לשוב לחיבור הפנימי האישי ולברוא מרחב קשוב ומרפא עבור עצמם; מלמדת נשים וגברים את ריפוי הפחדים העמוקים שלהן ושלהם דרך מגע מיני; ומנחה סדנאות לזוגות שבהן לומדים ומתנסים ביצירת חיבור של תודעה, לב ומין, כמו גם מגע מרפא המאפשר את המסת השריון שעל הלב ואת התהליך המופלא של "תיקון הברית".
כמרפאה, אני יודעת שכאשר אנו מטפלים בשורש – הכל נרפא. ריפוי המיניות והזוגיות הינו ריפוי השיבוש העמוק ביותר שנוצר על הפלנטה שלנו, הוא השורש, ולכן הוא החשוב ביותר לריפוי. מוזמנות ומוזמנים להצטרף למסע.
ניתן ליצור איתי קשר במייל: hagitk62@gmail.com או דרך הפייסבוק – חגית קרצו או בהודעת sms בטלפון 052-6362884
בקרוב מתארגנת סדנה לזוגות, המעוניינים מוזמנים להשאיר הודעה במייל או ב-.sms
במקביל, אני פותחת קורס עומק בשם "סוד הקיום האנושי", שבו אני מלמדת ידע רוחני גבוה. מצורף קישור לאתר הקורס – סוד הקיום האנושי

ספר מומלץ "סיפור אהבות"

הספר "סיפור אהבות" נכתב על ידי סופרת מחוננת, כנרת רוזנבלום.
"סיפור אהבות" עוסק בזוגיות. בזוגיות שמתמירה את עצמה; באופן שבו זוגיות משתנה כאשר בני הזוג משתנים; ביכולת של בני זוג להתאים את הזוגיות לשינוי; ובכך שהחיים יכולים לפעמים לעבוד הפוך מכל מה שחשבנו.
זהו סיפור על שני אנשים שלאורך החיים מרשים לעצמם להיות רק מה שנראה להם נכון עבור הזוגיות, והם נאלצים ללמוד לצאת מהמקום שבו נתקעו ופוסעים אל מי שהם במלואם, על כל מה שיש בהם, כולל הדברים הפחות יפים.
זהו סיפור שמראה את הקשר בין ההתפתחות של הזוגיות להתפתחות של כל אחד מבני הזוג, ואיך לפעמים אנחנו פשוט מבינים את הדברים הפוך. איך ההגנה על בן הזוג אינה לטובתו והיא מנוונת אותו, ואיך הקשיים בזוגיות עשויים לשמש מנוע כדי להגיע למה שבאמת נכון לנו.

הספר הזה נראה כמו אחד הסיפורים שאני יכולה לפגוש במציאות שלי, חי ונושם ומתואר באופן שלא יכולתי להניחו מידיי. הסופרת מתארת ברגישות ובדייקנות את מה שעובר על בני הזוג במסעם אל הפרידה, ואת השתלשלות הדברים שמביאה לזה, עם פיתולים והפתעות בעלילה ועם כל הרגשות שנלווים לכל רגע.

הספר גרם לי להתבונן, בפעם המיליון, על החיים האישיים שלי ולהבין דברים נוספים. למשל, כיצד הקשיים שעברנו והעובדה שהתפתחנו מהם שמרו על הזוגיות שלנו. בזכות הקריאה בספר הגעתי למקום של הודיה לבן הזוג שלי, שלא הגן עליי ובכך לא חסם את ההתפתחות שחוויתי בעקבות הקשיים שעברנו.
בפעם השנייה שקראתי את הספר, חוויתי אותו עוד יותר חזק וראיתי בו רבדים נוספים שפספסתי בפעם הראשונה. הוא מלא בכל קשת הרגשות האנושית ועם זאת יש בו גם פן מנחם. נראה לי שאקרא אותו גם בפעם השלישית.

היופי שבאחדות

עם כל המלחמות וחוקי ההפרדה, שהיו בעולם לאורך ההיסטוריה, היו גם זמנים קצרים אחרים. תקופה כזו הייתה בספרד באזור אנדלוסיה, שבו ביקרתי לאחרונה, בתקופת השלטון המוסלמי, בין השנים 765 עד שנת 1236, לפני שלטון המלך פרדיננד והמלכה איזבלה.

בחסות המוּרים, ששלטו אז באזור, התקיימו יחסי כבוד בין התושבים המוסלמים, היהודים והנוצרים. באווירה זו שגשגו היחסים בין התרבויות, ובעקבותיהם הייתה האצה בפיתוח ידע חדש מתוך ההזנה ההדדית. בנוסף, הגיעה האסתטיקה בארכיטקטורה באזור לשיא. תקופה קצרה לאחר מכן עדיין כיבדו הנוצרים את האמנים המוּרים, אולם היא נגמרה בגירוש שלהם מספרד יחד עם היהודים.

התמונות המצורפות צולמו בארמונות ריאל אלקזר שבסיביליה, ומשולבת בהם אמנות מוּרית ונוצרית מאותה תקופה. היופי של המקום הוא בלתי נתפס וממלא את הלב אושר.