להיות המרכז של עצמי

קוראות וקוראים יקרים,

בזמן האחרון זכיתי לשמוע מכמה אנשים שעובדים איתי על חוויה שהייתה חדשה עבורם. על פי התיאור שלהם, הם חשו התעוררות או תחושה של שקט ובהירות. הם תיארו מצב, שבו הנפש שקטה ואז הם יכולים לחוות את ה"אני" שלהם, או בשפה שלי, את "זריחת האני". זריחה מהמקום של אין עננים. החוויה היא שפשוט נוכחים.

נושא החודש – להיות המרכז של עצמי

באחד מסופי השבוע הזמנתי לביתי שתי חברות. אחת מהן הייתה בתהליך של ריפוי עמוק ונזקקה לעזרתי בימים אלה כמה וכמה פעמים. בשעה שנפרדנו אמרה לי חברתי השנייה: "איך יש לך כוחות לעשות את כל זה". שאלתה הפליאה אותי, ועניתי: "אני לא מבינה מה אמור היה לעייף אותי". בעיניה, העזרה שנתתי לחברתי הראשונה הייתה אמורה לעלות לי בכוחות רבים, אך לא כך היה. ברגע שידעתי למה תזדקק ממני חברתי, נאספתי לתוכי וחזרתי אל המרכז שלי, כפי שאני עושה גם למען המטופלים שלי, ומהמקום הזה פעלתי רק לפי מה שהיה טוב ונכון לי וזה התרחש בקלות. הנוכחות במרכז שלי אפשרה לי לפעול ולתת מעצמי ללא מאמץ ובתוך כך גם לשמור עליי ועל הגבולות שלי.

כאשר ה"אני" שלנו נוכח, אנו חווים את החיים שלנו פשוטים ובהירים. ברור לנו מה עלינו לעשות ומה נכון לנו, ויש באפשרותנו לעשות דברים רבים ללא מאמץ.

הבהירות הזו, שאנו פועלים בתוכה, חוסכת לנו ויכוחים פנימיים או השקעת אנרגיה בהתלבטויות ובהחלטות. במצב הזה, כשאנחנו נמצאים במרכז של עצמנו, רוב הכוח והאנרגיה שלנו פנויים לעשייה שלנו.

המצב הזה, שבו אנחנו במרכז של עצמנו, עלול להתפרש בעיני אנשים כאגואיזם, אבל ההפך הוא הנכון. כאשר אנחנו במרכז של עצמנו זה משאיר לנו יותר אנרגיה שיכולה לשמש אותנו לנתינה לאחרים.

להיות במרכז שלנו – זוהי יכולת שכל אדם שרוצה לטפל או לפעול למען העולם בלי להישחק אמור לפתח.

גם בחיינו הפרטיים, כאשר אנו במרכז שלנו מתאפשר לנו לקיים זוגיות זורמת בד בבד עם תחושת חופש. הכל נראה פשוט יותר להתמודדות וקל יותר לקבל את השונה ולפעול במשותף מבלי לחוש מאוימים. כשאנחנו במרכז שלנו איננו נשענים על הסביבה ואנחנו חשים יותר חזקים.

האנתרופוסופיה רואה ב"זריחת האני"  את אחת המטרות שיש להגיע אליהן, וישנן דרכים רבות ושונות להגיע למצב זה. הדרך שלי, למשל, היא בעבודה עם החלקים של הנפש בעזרת המפגש הפנימי.

מאמר חדש – הריתמוסים שומרים עלינו

כאשר התוודעתי לדרך האנתרופוסופית ולחינוך האנתרופוסופי פגשתי את המונח "ריתמוסים". האופן שבו מציע רודולף שטיינר (אבי האנתרופוסופיה) לעבוד עם ריתמוסים מחזק את המרכז שלנו והוא אחד הכלים המאפשרים את "זריחת האני".

במאמר "הריתמוסים שומרים עלינו" אני מתארת את המתנה הגלומה בשימוש בריתמוסים וכיצד לייצר לנו כאלה.

מאחלת לכם קריאה מהנה.

תשובות לשאלות

השאלה הפעם היא: כיצד נחזק את עצמנו בתקופת פרישה מעבודה?

מקום עבודה שאנו הולכים אליו כל יום משמש לנו יותר מאשר מקור פרנסה. הוא מהווה לפעמים גם חיבור לקהילה שאנו פוגשים כל יום, נותן לנו תחושת ערך מהעשייה שלנו וגם מסגרת שיוצרת לנו תבניות שחוזרות על עצמן (ריתמוסים).

ההיכרות עם הצרכים הללו וההבנה שהם יחסרו לנו הן כבר חלק מהפתרון. כדי לענות על הצרכים הללו באופן שונה ממה שהורגלנו בו בעולם העבודה, נצטרך להבין אילו חלקים עזרו ותמכו בנו במקום העבודה והסתיימו ולמצוא להם תחליפים.

• חשוב שנמצא קבוצת אנשים שיהיה לנו נעים לפגוש (גם אם לא כל יום), כדי שיהיו לקהילת השייכות שלנו – אם זה מקום חברתי, חוג או התנדבות.
• חשוב שנעשה דברים שמחזקים את תחושת הערך שלנו מול עצמנו.
• חשוב שנקבע לנו סדר יומי וסדר שבועי קבועים יחסית כדי שיהפכו למסגרת שתומכת בנו.
• חשוב שנקפיד על פעילות שקשורה לתנועה שתשמר את גופנו

גם מי שעיקר עיסוקם מתרחש בינם לבינם והם זקוקים להרבה זמן לעצמם, כמו אנשים כותבים, כדאי שימצאו לעצמם קהילה, מסגרת ותנועה שיתמכו בתהליך שלהם.

בנוסף לשאלות שכבר ניתן למצוא באתר, אני מזמינה אתכם לפנות אליי בשאלות שמעניינות אתכם ומקווה שאוכל לענות לכם מתוך ראיית העולם והידע שלי. את השאלות אפשר להעביר אליי דרך "צור קשר" באתר.

על אנשים ומקומות – מטפלת טנטרית

את אלה פגשתי עוד לפני היותה מטפלת טנטרית. במהלך היכרותנו היא הפכה למטפלת טנטרית ואפשרה לי להכיר עולם חדש ומרתק. ואלו הם דבריה:

טנטרה = מארג. חיבור כוחות החיים שלנו. העוצמה הגדולה ביותר שלנו, הכוח שלנו לברוא, מגיעים מיצר החיים, מהמיניות שלנו, כשהיא מחוברת לכל הרבדים שלנו דרך הגוף: לאדמה, ללב, לשמים שבתוכנו. בתחילת הדרך שלי לא ידעתי מה פירוש הדבר.

אני אלה, אמא לשתי בנות מדהימות. כשהראשונה עוד הייתה בבטן, הבטחתי לה המון הבטחות. את רובן לא קיימתי, אבל אחת מהן נראה שהבטחתי לעצמי ברובד עמוק ומוחבא ואותה אכן קיימתי. אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, היום אני הרבה יותר מתמסרת לדרך ולאמונה, שיש לי יכולת רק לתמוך בבנותיי ולאו דווקא לחסוך מהן את הכאבים והאתגרים שיעמדו בדרכן. אבל עד ממש לא מזמן הייתי נחושה לעמוד בהבטחה אחת ויחידה, שהובילה וניהלה אותי: להן זה לא יקרה, הן לא יעברו דרך פגיעה מינית, אף אחד לא יחדור אל תוך גופן ונימי נפשן ללא הסכמתן. וכך קורה. ואני ממש גאה שכך הדבר. ההתחלה שלהן כל כך הרבה יותר טובה משלי. הן יצאו לדרכן עם סל צידה ובונוס .

עד שבתי הצעירה לא עברה את גיל 14, לא הרפיתי. הייתי שם כל יום בצהריים לקבל את פניהן, להקשיב, לדעת מה הן עוברות. אני אמא גאה היום, יודעת שיש להן את כלי ההסכמה, הן יודעות לומר "כן" כשנכון להן ו"לא", כשזה לא מתאים להן. הן בריאות ומקסימות, כל אחת מנהיגה את עצמה ואף אחרים מעצם היותה. תודה על כל אלה לבריאה, לאלוהימא, ליקום כולו, בלעדיהם לא הייתי מצליחה, אני רק הנפתי את הדגל והחזקתי חזק.

ואכן, החזקתי חזק ממש – ואותי שכחתי. אמנם אני מטפלת ומטופלת שנים רבות, בעלת מודעות גבוהה, אבל מי בכלל רואה מתחת לאף של עצמה. והפגיעה המינית שלי המשיכה וניהלה אותי שנים… התחבאתי מאחורי סינר האמא, ואני נעלמתי לחלוטין.

אלא שהבנות הנאמנות שלי לא ויתרו והמשיכו לאתגר אותי. גיל ההתבגרות הביא עימו בקשה חדשה: להרגיש בטוחות בעולם. עד אז יצרתי בשבילן רק בועה בטוחה. התגוררנו בקצוות: בחווה בדרום, ביישוב קהילתי בצפון. עכשיו הן אתגרו אותי לעבור "למרכז" החיים. הן רצו לפגוש את העולם.

במשך 14 שנים לא פגשתי גברים. כלומר, הם עברו לידי, אבל שמרתי מרחק בטוח מהם. עכשיו החיים אילצו אותי לעמוד מול התמודדויות חדשות. גם כלכליות. נאלצתי לפגוש את הפחדים שלי מהחיים. ואלה באו בכמויות. בתור אישה מודעת, שעוברת תהליכים כל הזמן, יום אחד שמעתי את הביטוי: יצור חי = יצור מיני, וזה צלצל לי נכון.

נזכרתי. מה גם שהייתי תקועה, במצוקה. הבנתי שעם כל ה"עבודה" שאני עושה, יש נושא אחד שלא נגעתי בו: המיניות שבי = התשוקה לחיים שבי. לאט-לאט התחלתי נחשפת למיניות מודעת. ניסיתי בכמה דרכים ועדיין נבהלתי וברחתי, עד שיום אחד זעקתי לאלה: מה עוד את רוצה ממני? אני עושה כל מה שאת מבקשת ועדיין חיה במצוקה בלתי נסבלת, מפחדת לחיות, שומרת היטב לא לצאת מהקווים.

זה היה במסגרת טיפול, כשהייתי אצל איריס. ובסיומו, כשיצאתי ממנה, לאחר שתי דקות באוטו עצרתי בפתאומיות בצד הדרך והרמתי טלפון לבודהי, מלך הטנטרה ומטפל מיני. סיפרתי לו שאני מפחדת, אבל האלה גרמה לי לעצור בצד הדרך ולהתקשר אליו. לא מצאתי שום הסבר הגיוני אחר למעשה הזה. אמרתי לו שאני מבקשת לחוות זרימה, שטף של חיים, שאני לא מרגישה כבר שנים, האם הוא יכול לעזור? קבענו שאגיע לטיפול, לקחתי את שארית הכסף שהיה לי והגעתי אליו. יחד יצרנו זרימה בטיפול, אשר מתברר שהייתה בתוכי כל הזמן, פשוט מוסתרת תחת שכבות של פחד, אשמה, בושה ואבק. בסוף הטיפול הוא הציע לי ללמוד להיות מטפלת טנטרית לגברים. זה היה הדבר הכי הזוי ששמעתי מעודי: אני – מטפלת מינית. אלא שלא נותר לי, אלא להיות בהתמסרות לדרך ולאלה.

כיום אני פוגשת גברים במפגש יומיומי, פוגשת את הפחדים, האשמה והבושה שלהם, ומאפשרת להם לחוש מיכל של אהבה. רגע להרפות ואף לעלות על דרך חדשה, שבה אין מלחמה, אלא רק אהבה. כשאני מסכימה להיות מיכל של אהבה, הם מסכימים להתמסר והופכים לכלי של אור. מפתיע לראות כמה בקלות, כשאין מי שישפוט אותם, זה קורה. לרגע מכילה אותם, בדיוק כפי שהם, באהבה. איך מתגשם לו המשפט ששמעתי מאיריס לפני שנים וקומם אותי אז כל כך, כי הכרתי אותם רק ככלי זין, שלוקח. איריס אמרה: כל מה שגבר מבקש הוא להפוך את האישה שלו למאושרת. מה היה קורה אם היית מסכימה לקבל מהגבר שלך, מבלי לבקר אותו, מבלי להאשים אותו?

אז לא ידעתי, היום אני יודעת: ברגע הזה קורים ניסים, השמים הם הגבול. כל מה שאנחנו באמת מבקשים, נשים וגברים, זו הזדמנות פשוט להיות. לנקות את האבק מהפחדים שלנו ולפגוש אותם, לסלק תבניות של אשמה ובושה שמנהלות אותנו, להכיר את הצרכים הבסיסיים העמוקים שלנו, לחיות מתוך אחריות לעצמנו, להכיר את הבקשות והרצונות שלנו, ולהיות אור ואהבה כמארג שלם, מלא חיים.

וכך קורה.

אלה לוי, מטפלת טנטרית, 054-4549644

ספר מומלץ "ארבע ההסכמות"

הספר "ארבע ההסכמות" מאת דון מיגל רואיס, ישב על מדף הספרים שלי במשך זמן רב. ספר קטן שחיכה בסבלנות עד שאתפנה אליו. כשהתחלתי לקרוא בו, הרגשתי שהרבה ממה שהוא מביא אני בעצם כבר מכירה, אבל הפשטות שבה מובאים הדברים פותחת דלת רחבה גם למי שרוצה לשפר את חייו או להיזכר בדברים שידע כבר ולדייק את עצמו.

הספר נכתב על פי הידע של התרבות הטולטקית העתיקה, שמעניקה צופן להתנהגות שמייצרת איכות חיים. רואיס עצמו הוא שילוב של התרבות שבה גדל ואליה שב ובין התרבות המערבית שבה לקח חלק שנים רבות מחייו בהיותו רופא מנתח בעולם המערבי.

הספר עוסק בדברים לכאורה פשוטים ובסיסיים בחיים שלנו, ומראה כיצד יש לנושאים הללו כוח גדול לשנות את חיינו. השילוב בין האופן הפשוט שבו הספר כתוב לנושאים הבסיסיים שעליהם הוא מצביע הופך אותו למדריך התקדמות נהדר לחיים.

גם לי, אחרי עשרות שנים של התפתחות, הוא הזכיר את הדברים הפשוטים שיכולים לעשות את חיינו טובים יותר וגרם לי לשוב ולבדוק היכן אני מולם ולדייק את עצמי.

 

היופי שבאחדות – הגוף שלנו בחיבור של ריקוד חוויה וידע

בעבר הייתי רקדנית ורקדתי בסגנונות רבים. כשרקדתי, גופי היה מאושר וגם נשמתי הייתה מאושרת. חוויתי את עצמי עפה ובכל פעם ששמעתי מוזיקה מיד גופי היה נענה למוזיקה ומתנועע.

בשנים האחרונות עברתי מהריקוד ללימוד טאי צ'י. הטאי צ'י, שנראה כמו ריקוד בעצמו, נובע מחיבור חזק לאדמה והוא מקרקע. עבודת הטאי צ'י מאפשרת לנו להיות בתנועה מתוך הישענות נינוחה על האדמה. באופן מוזר ולא ברור עבודת הטאי צ'י וההתקרקעות ניתקה אותי מחוויית הריקוד שהכרתי וכאשר אני שומעת מוזיקה, גופי מרגיש מבולבל ואינו נע.

לפני כמה שבועות הגעתי לסדנה של אייל שמש. אייל שמש הוא רקדן, חוקר ומורה לאנטומיה. הוא מחבר בין ריקוד והתקרקעות, בין נשמה לידע אנטומי ומלמד להתנועע ולרקוד מתוך ההבנה של הגוף ומתוך חיבור לאדמה.

בסדנה חוויתי את עצמי שוב רוקדת ומתחברת לתנועה, אך ממקום חדש ומקורקע, וגופי התחיל ללמוד דרך ושפה חדשות של תנועה.

 

בתחילת השנה הבאה אייל שמש פותח קורס אנטומיה יישומית, שבה גם לומדים אנטומיה, גם חווים את גופנו וגם נעים במעין ריקוד כדי לחבר יחד את כל האיכויות הללו.

אני מתעתדת ללמוד בקורס הזה, אחווה את הגוף וארקוד, וגם אתם מוזמנים. פרטים על הקורס.

התמונות המצורפות לפרק הזה צולמו ע"י ענבל שני.