שני מסעות מתלכדים: הספר ונסיעה לגואטמלה

קוראות וקוראים יקרים,

הפעם אתחיל מהסוף, סיימתי לכתוב את הספר הראשון שלי – הספר על השיטה זוגיות הרמונית ועל האופן שבו ניתן להשתמש בחלקי הנפש הגברי הפנימי והנשי הפנימי כדי להגיע לזוגיות כזו.

את הספר התחלתי לכתוב לפני ארבע שנים. ארבע שנים שבהן התכנסתי עם עצמי ימים רבים וכתבתי. החוויה שלי הייתה שהספר נכתב לאט, שורה, שורה, פסקה, פסקה, פרק, פרק. השתדלתי לא למהר, לא להילחץ, האמנתי שחשוב לכתוב אותו באופן מדויק ועם כל מה שמתבקש.

כל חיי הייתי אוספת לתוכי סיפורים רבים שמסבירים את הידע שהספר מכיל. אבל בזמן הכתיבה, לפעמים, כדי לדייק אותי ולהזכיר לי, הנושאים שעליהם כתבתי הופיעו בזוגיות שלי או בחיי האנשים סביבי.

בשלב מסוים, בתהליך הכתיבה, התחוור לי שהידע שאני מנסה להנחיל לקוראים רחב מכדי להיכלל בספר אחד, ואפילו לי כבר היה קשה להכיל את כולו. זה היה הרגע שבו הבנתי שבקרוב אסיים את החלק של ההתכנסות פנימה ואתחיל את היציאה החוצה. בשלב ההתכנסות התנתקתי חלקית מהעולם שסביבי, ועכשיו, עצם הידיעה שהספר ואני עומדים לפגוש את העולם הבהילה אותי.

כתבתי את הספר למען הקוראים המחפשים תשובות שלא הגיעו אליהם עד כה, וידעתי שיבוא היום והוא ייחשף לעולם. עם זאת, היה לי נוח לא לחשוב על היום הזה. לשמחתי, גם החשיפה שלי וגם של הספר מתרחשת באיטיות וכרגע הוא מצוי בשלבי עריכה.

 נושא החודש – טקס ריפוי עם שמאנית

לפני כחצי שנה, לקראת הקיץ, החלטתי שהגיע הזמן שאקרא את הספר שלי בעצמי כדי להחליט מה יישאר בספר הראשון ומה יעבור לספר הבא. זה היה הרגע שבו הבנתי שסוף הכתיבה כבר נראה באופק. הגוף שלי הגיב לכך מיד. סביב העיניים ובצוואר הופיעו אצלי סימנים אדומים שסירבו להיעלם.

תכננתי לצאת בסתיו לטיול בגואטמלה, ובחלומותיי ראיתי אותי נפגשת עם שמאן. החלומות חזרו שוב ושוב והבנתי שיש בתוכי בקשה לקבל עזרה משמאן.

בגואטמלה יותר ממחצית האוכלוסייה הינה של בני המאיה, תושבי המקום המקוריים. הפגישה איתם הייתה נפלאה. אנשי המאיה הם אנשים עדינים, שמחים ומכבדים, תרבותם מעניינת והארץ עצמה נפלאה.

בגואטמלה ביקשתי מהמדריכה שלנו לארגן לי פגישה עם שמאן. התמזל מזלי והמדריכה שלנו עצמה מכירה אישה שמאנית שהסכימה לפגוש אותי.

בעיר צ'יצ'יקסטננגו, שיש בה גם שוק מפואר, פגשנו את השמאנית תומאסה. תומאסה, בת המאיה, קרויה על שם הקדוש הנוצרי של היום שבו נולדה "סנט תומאס". אכן, בגואטמלה שורות תרבות המאיה והנצרות בכפיפה אחת – לפעמים אף באותם מבנים.

לפגישה שלי ושל תומאסה היו שני חלקים. חלקה הראשון התרחש בביתה. השמאנית ישבה מולי, על השולחן שעמד בינינו היו מונחות אבנים שונות. זיהיתי ביניהן את האובסידיאן, אבן קריסטל מקומית, ומדי פעם במהלך הפגישה ידה נשלחה אליהן, מלטפת אותן. תומאסה (בעזרת המדריכה שלנו שתרגמה) עזרה לי לזהות את המקור הנפשי-רוחי של הסימנים האדומים שעל גופי ולהבין מה כדאי לי לעשות כדי שייעלמו. לאחר מכן יצאנו החוצה ועלינו על הר, אל המקום המקודש שבו היא מבצעת את הטקסים. בני המאיה המשיכו לעבוד את האלים שלהם ולנהל את הטקסים שלהם גם בתקופות שהנצרות לא אפשרה זאת, ולכן הרבה מן המקומות שבהם נערכים הטקסים הם בטבע, על הרים גבוהים ובתוך יערות.

המקום המקודש של תומאסה היה קרחת יער על ההר שליד ביתה: היה שם סלע בצורת נחש, ובלב המקום היא הקימה מדורת אש מקודשת, פרחים פוזרו סביבה ומסביב לה היו מקומות ישיבה. תומאסה ערכה לי טקס ניקוי בעזרת אש, שירה מקודשת בשפת המאיה וצמחים מקומיים.

יומיים לאחר הטקס חלפו הסימנים האדומים סביב העיניים שלי, ואחרי שעבדתי עם החלקים הגברי והנשי הפנימיים שלי בנושא של היציאה החוצה עם הספר, בהתאם למה שראתה השמאנית, נעלם גם הכתם האדום בצוואר.

היה מרגש לפגוש את החיבור של אנשי המאיה לטבע שסביבם ולראות עד כמה אנו דומים במבנה הפנימי שלנו.

על אנשים ומקומות – מיזם הרפואה השלמה

"הרפואה השלמה" הוא מיזם שתפקידו לאסוף מידע על כל שיטות הטיפול הקיימות ברפואה הקונבנציונלית והאלטרנטיבית לתוך מאגר מידע אחד שיהיה זמין לכולם.

באתר של הרפואה השלמה כתוב:

"במיזם 'רפואה שלמה – עידן חדש לרפואה' אנו רוצים ליצור עידן חדש ברפואת הגוף והנפש .אנו רוצים ליצור עידן שבו כל שיטה טיפולית אשר יכולה להוכיח את יעילותה, אכן תזכה להכרה הראויה ותשתלב בסופו של דבר בסל הטיפולים הקונבנציונלי. אנו רוצים ליצור עידן של רפואה 'משולבת' אשר יוצרת סינרגיה ממשית של כל הידע הרפואי, שבו השיטות השונות משולבות זו בזו ולא רק משלימות זו את זו. אנו רוצים ליצור עידן שבו עצם ההגדרה של המושג 'בריאות', לא תתייחס עוד להיעדר של חולי בלבד, אלא למצב של רווחה מלאה בגוף, בנפש ובחברה. המטרות הללו בנות השגה! אנו סוללים בימים אלו את הדרך להשגתן מבלי להתפשר על המקצועיות המדעית".

את המיזם מניעים אנשים שמקדישים לו את כל זמנם, בהם ראשי שיטות טיפול או נציגים שלהן. הוא נבנה מתוך צורך אמיתי והוא נתמך על ידי אנשים רבים שמאמינים בו. כולנו יכולים לקחת חלק במיזם הזה וליהנות מפירותיו, וגם אתם מוזמנים.

ספר מומלץ "ארץ האם הגדולה"

זכיתי ללוות את הספר "ארץ האם הגדולה" מאת סיגל לאה רווה כבר משלביו הראשונים. לי ככותבת ספר, הייתה זו למידה חשובה ומרגשת.

כשקראתי את הספר נעמדו מולי תרבויות שעליהן שמעתי, בדרך כלל כמידע ולפעמים גם בסיפורים שונים. בספר "ארץ האם הגדולה" מנסה סיגל להוסיף לסיפור חיבורים גם לזמננו. היא מאפשרת לנו, הקוראים, מפגש עם תרבות האלה, עם טקסיה וכלליה ובד בבד מעלה אל פני השטח גם את המשמעויות והמחירים של תרבות זו. במסגרת תרבות האלה – שבה שלטו נשים, שבה טקסי המיניות היו מקודשים, שבה היה ברור מיהו "משלנו" ומי "זר", שבה הייתה חוויית עליונות מול שבטים אחרים – נשות השבט הן היו אלה שהקצו מקום לגברים, ולשבט כקבוצה היה כוח גדול מאוד יחסית לאנשי השבט כפרטים (והאינדיבידואליות עוד לא נולדה אז).

גם שם, כמו בכל תרבות, יש ערכים נעלים ויש תופעות שנראות לנו היום קשות, יש מטרות ויש מחירים. מצאתי את עצמי בסוף הקריאה ממשיכה לחשוב על השונות של התקופה ההיא, על הקורבנות שגבתה וגם על מוטיבים שהיו בה שהייתי רוצה שיחזרו היום, אבל בהתאמה לתרבות שלנו כחברה של אינדיבידואלים.

קריאת הספר כמוה כמסע חזרה לעבר כדי ללמוד משם ולהביא את האיכויות הטובות שלו. חשוב לזכור, שלטון הנשים על הגברים בתקופה המאטריארכלית גרם גם עוול, בדיוק כמו תקופת הפאטריארכיה, שבה שלטו הגברים בנשים.

"ארץ האם הגדולה" הוא תזכורת חשובה לכך שכדאי להפיק מהעבר את הטוב, אולם את יחסי הגברים והנשים בהווה עלינו להמציא בדרך חדשה, שעוד לא הייתה עד היום.

היופי שבאחדות – כשהיער והעבר נפגשים

בטיולנו בגואטמלה הגענו לחורבות ערי המאיה Yaxa ו-Tikal. ערים אלו היו ענקיות בתקופתן. הן נעלמו ונמצאו שוב במקרה על ידי אנשים שחיו באזור וחדרו ליער הגשם בסביבות 1848, שם חיכו להימצא המבנים של המאיה מכוסים יערות.

יערות הגשם היו חשובים מאוד לאנשי המאיה, שהתיישבו בלבם ובנו שם את עריהם. בני המאיה השתמשו בעצי היער וצמצמו אותם מאוד ולאחר מכן נטשו אותן תושביהן, כנראה 200 שנה לפני הגעת הספרדים לאמריקה. הסיבות שגרמו לנטישת הערים והתפרקות חברת המאיה אינן ידועות ויש לכך השערות רבות. נהוג לחשוב שאחת הסיבות הייתה כריתת יערות הגשם, שהביאה להפסקת גשמים ופגעה ביכולת להזין את כל התושבים.

כשהערים הללו נחשפו הן היו מכוסות יער, שילוב מעניין בין מבני תרבות ייחודיים ביופיים ובין יערות גשם. אנחנו פגשנו את המבנים המרשימים כשחלקם עדיין נסתרים מתחת ליער וחלקם חשופים.