ביקור בטבע של טנזניה

קוראות וקוראים יקרים,

נסעתי לחופשה בטנזניה. גיליתי הרבה אנשים טובים ושמחים, על אף שרובם חיים בתנאים שנראים לנו מינימליים.
ראיתי טבע פראי, כאילו יד האדם לא נגעה בו, ושפע של חיות גדולות: זברות, ג'ירפות, פילים, באפלו, היפופוטמים, לביאות, אריות, צ'יטות ועוד.
לפני הנסיעה חשבתי שהחיות, שהן הטרף של חיות אחרות, חיות בפחד, אבל לא, על פי רוב הן רעו להן בשקט מטרים ספורים מהלביאות. המוני חיות שונות, יחד, רובצות באזור אחד, ומה ששומעים זה בעיקר את שירת הציפורים.
משהו שם לא היה לי מובן. היכן המתח, הפחד? היכן ההתכוננות לרגע הבא? ההישרדות? פשוט אין שום דבר מזה. נולדים, מתים ובאמצע פשוט חיים.

נושא החודש – לאכול, לנוח, לשחק ואנרגיית החיים שלנו

התבוננתי בכל החיות הללו, הטרף הטבעי של האחרות, וראיתי שרובן מלחכות עשב בנחת, נחות או משחקות. הגורים במשחקי גורים והבוגרים במשחקי חברות ורבייה. ברור שחלק מבעלי החיים בשלב כלשהו יסיימו את חייהם טרף לטורפים אחרים, אבל ברור מאוד גם שעד אז הם פשוט חיים. אין שם אגו שיטריד את מנוחתם, לא זיכרונות מהעבר, לא תוכניות לעתיד או חישובים על מה שעלול לקרות. כולם מתים מתישהו, אבל זה לא מפריע להם לחיות את ההווה.
נאמר כי "מותר האדם מן הבהמה" הוא יכולת החשיבה. יכולת זו מביאה לחיינו את כל אותם דברים שמניתי לעיל ויש לה את הפוטנציאל לייצר לנו חיים מלאי פחדים ולפגוע באיכות החיים שלנו ובבריאות שלנו.
אחרי שמונה ימים שבהם הייתי שרויה בהתבוננות בחיות, נוכחת בסביבה הטבעית שבו הן חיות, הרגשתי שבכל יום נושרת ממני עוד שכבה של מתח. השקט שלהן והנוכחות בכאן ועכשיו דבקו גם בי.
התחברתי גם אני לשקט שלי, ויתרתי על הצורך לתכנן, הרפיתי מלהוביל את העתיד. תחת זאת הנחתי לגופי, בשובי לארץ, לעשות בדרכו ובקצב שלו את ההסתגלות חזרה לחיי ולהוביל אותי בדרך חזרה לטיפול, לכתיבה ולציור – כל הדברים שעושים אותי מאושרת.
אני משתדלת, כמו החיות, לאכול מה שנכון לי, לנוח כשאני צריכה ולעשות את מה שאני עושה ממקום של משחק והנאה.
כמו החיות, כשדבר שלא מתאים לי מתקרב, אני משתדלת להתרחק ממנו כדי שלא יפגע באיכות החיים שלי, ואם לא הצלחתי אני מתרכזת בלהביא אותי לאותו מקום שבו מה שהיה לי חשוב פעם ופוגע בי עכשיו, כבר לא קובע את איכות החיים שלי. חיים יותר פשוטים ויותר משוחררים מאפשרים לי להיות יותר מאושרת.
מובן שמיד קיבלתי גם הזדמנות לתרגל את משמעות ההתנהלות הזו בחיי. לפני כמה שבועות בתי יצאה ללימודים בחו"ל. מצד אחד השמחה גדולה ומצד שני גם המרחק גדול. באחד מסופי השבוע נסע גם בן זוגי ונשארתי בבית כמעט לבדי. היה לי קשה לבלות ללא משפחה את סוף השבוע, אבל לא התנגדתי. שהיתי עם הקושי ועם ההבנה שככה זה כשהמשפחה גדלה והילדים יוצאים לדרכם. את ההרגל לבלות את סוף השבוע עם המשפחה עליי להגמיש עתה ולמצוא לי דרך אחרת. יומיים אחרי סוף השבוע כבר הייתי חזרה בתחושת הטוב שלי, עושה את מה שאני אוהבת, יחד עם ההבנה שעליי לייצר לי דרך אחרת ללכת בה בסופי שבוע כאלה.

אותה פשטות שאני חווה מלוּוה בתחושה שאנרגיית החיים שלי מתאזנת מעצמה. איני משתמשת בה לתוכניות עתידיות שמטרתן להגן עליי, איני משתמשת בה להגנה מדברים שנמצאים סביבי ואינם מתאימים לי. היא נשארת הרבה יותר זמן ללא צורך למלא אותה, כמו שהרגשתי בעבר, והגוף האתרי שלי, שהוא הגוף שבו נמצאת אנרגיית החיים שלנו, רגוע ובריא יותר.
הקשבה לרמת האנרגיה שלנו מכילה מידע עבורנו בהקשר של המצב שלנו ומה אנחנו יכולים לעשות בשביל עצמנו. זוהי הזמנה לשוב ולבדוק את רמת האנרגיה האישית כדי להבין מה מתדפק על דלת חיינו.

מאמר חדש – התנהלות אנרגיית החיים בתהליכי התפתחות נפשיים

בעבר כתבתי מאמרים בנושא אנרגיית החיים, כדי לחשוף את החוקיות שלה ואת חשיבותה וכיצד אנו יכולים לשמור עליה ועלינו בסיטואציות ובהקשרים שונים.
במאמר "התנהלות אנרגיית החיים בתהליכי התפתחות נפשיים" אני חושפת את האופן שבו תהליכי התפתחות עושים שימוש באנרגיית החיים שלנו ואת האפשרויות שלנו לשפר את המהלך הזה וליהנות מפירותיו.
מאחלת לכם קריאה מהנה.

ספר מומלץ "מסר האנשים האמיתיים"

הספר "מסר האנשים האמיתיים" של מרלו מורגאן, הוא סיפורה של אמריקאית, שמתארת את המסע שעשתה, לדבריה, במדבריות של אוסטרליה עם שבט ילידים אבוריג'ינים.
במהלך המסע ודרך החוויות שאנשי השבט והסופרת עברו, נחשפים לפני הסופרת התרבות של השבט, החשיבה האבוריג'ינית, הבסיס הפילוסופי של התרבות שלהם וחוויית האחדות שבה הם חיים. הספר נכתב, כאמור, מתוך המציאות שפגשה.
מורגאן חוותה את התרבות של בני השבט במהלך המסע המשותף שעשו במדבר, דרך האופן שבו לא חרדו לדעת אם ימצאו מים או לא, האופן שבו הגיבו כשלאחד מהם נשברה עצם או במשחק תחרותי. בכל שררה חוויית האחדות בחייהם, חוויה שהיא יוצאת דופן בעולם שאנו חיים בו. הספר (בהוצאת אופוס) מעביר מסר מיוחד במינו ונצחי, התורם להעשרת החיים והמיועד למין האנושי כולו הקשור לחשיבות של כל אחד ואחד ולכל מין ומין שקיימים בעולמנו.
עצם הקריאה בספר חושפת אותנו, הקוראים, לחוויה המרגשת של האחדות ומשמעותה בחיינו ולעובדה שניתן לממש אותה גם בחיינו שלנו. החוויה שינתה את חייה של מורגאן והספר משמש הזמנה גם לקוראים לקבל את המתנות שמציעה לנו התרבות הסמויה הזו.

על אנשים ומקומות

את שיטת פלדנקרייז גיליתי לפני עשרות שנים כשנעזרתי בה בהתמודדות עם כאב גב ממושך שפגע באיכות חיי. עם השנים התרחקתי מן השיטה עד שצורך חדש הופיע, הצורך לאפשר לי את כל מרחב התנועה שאני רוצה – ובקלות. חיפוש קצר הוביל אותי לגילית, מורתי הנוכחית, ובעזרתה אני מחזירה לעצמי באופן טבעי את יכולות התנועה שאבדו לי במשך חיי ואולי אף קצת מעבר לכך.

שלום לכם אנשים יקרים
אני מזמינה אתכם ממש לרגע לנסות לחוש כמה נעים ונוח לכם בגוף שלכם עכשיו, ברגע הזה!
ובכלל, עד כמה "נעים", "לא נעים" או "נוח" ו"לא נוח" קיימים בהבחנה היומיומית שלכם? מה הקשר בין ההבחנות האלה ובין רוב הפגיעות האורתופדיות שהן חלק מן החיים בחברה המערבית? שמי גילית גולדפרב, מורה ומטפלת בשיטת פלדנקרייז (במבוגרים) ומטפלת בילדים בשיטת יעל אופיר לתנועה התפתחותית (שיטה שפותחה דרך עבודה של 25 שנים עם ילדים אוטיסטים, ויש לה תוצאות יוצאות דופן בעבודה עם ילדים בעלי קשיים התפתחותיים מסוגים שונים) וכמו כן אני עובדת לפי גישתו של ג'רמי קראוס לעבודה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים (jka).
בתהליך הסוציאליזציה משכנעים אותנו להתנגד לגוף שלנו, לעבוד נגדו, "לקרוע את עצמנו". מלמדים אותנו להתבייש בגוף שלנו ובתנועתו הטבעית. כשעובדים נגד הגוף, כשלא קיימות הבחנות דקות הקשורות במידת יעילות התנועה וכשהתנועה מוגבלת עקב אורח החיים המערבי הרחוק מתנועה טבעית, לא פלא ששיעור בעיות השלד גבוה כל כך.
אני בוגרת המכללה לחנ"ג בוינגייט משנת 1993 ומורה לשיטת פלדנקרייז משנת 2000. למדתי אצל הרבה מורים (הטובים ביותר), אבל הלמידה התנועתית החשובה ביותר שלי התרחשה במשך שנות ילדותי החופשיות והיחפות. אני עדיין זוכרת את התחושה שהייתה לי כשהלכתי על הצינור המתכתי שחיבר בין שני הגדות של הוואדי בשכונה שבה גדלתי. את החדווה המשחקית של ילדותי גיליתי לשמחתי הרבה דרך שיטת פלדנקרייז ואני מביאה אותה לעבודתי עם מבוגרים וכמובן עם הילדים. ההתפתחות התנועתית מתרחשת במרחב של משחק הקשבה והבחנה דקה. מגיעים אליי אנשים כאובים ובתהליך הלמידה שהם עוברים הכאב (שחלף) מפנה את מקומו למחקר תנועתי מהנה, מסקרן ותומך. התנועה הופכת להיות יעילה,קלה ונוחה יותר. הלמידה האורגנית הבסיסית הזאת הופכת לדרך חיים. הילדים המגיעים אליי עם קשיים התפתחותיים מסוגים שונים נעים במרחב מגוון ומרתק, המותאם לכל ילד לפי מצבו. הילדים מתנהלים במרחב הלמידה בספונטניות מוחלטת, אין הוראה בשיטה, אלא תגובה ייחודית של המטפל למרכיבים מסוימים בתנועה באופן שמאפשר הגברה חושית ומביא למצבים של למידה ספונטנית והתפתחות טבעית.

תהליך הלמידה התנועתי הטבעי הזה יכול להימשך כל החיים, לתמוך בכל היבטי האישיות והקשיים העוברים עלינו והוא מאפשר לנו להיות בהתפתחות מתמדת. כשלא נמצאים בהתפתחות נמצאים בנסיגה.

אשמח להיות איתכם בחוויה הזאת של למידה והתפתחות מתמדת.

ניתן לפנות אליי לטיפולים פרטניים, מבוגרים וקבוצות
בסלולרי: 052-6011366

בברכת תנועה נעימה
גילית

סיפורים מהחיים

אורי הגיע אליי כילד בשנותיו הראשונות בבית הספר היסודי. במסע המשותף שעשינו השתתפו אורי עצמו, הוריו, אחיו ומערכת החינוך שבמסגרתה למד באותו הזמן. קהילה שלמה שפעלה יחד כדי לשפר את איכות חייו של אורי. זו הייתה חוויה יוצאת דופן באכפתיות שפגשנו מסביבנו ובהתנהלות הסביבתית באשר למיוחדוּת שלו, שהייתה לא פשוטה לסביבה אולי גם בגלל חוכמתו הרבה.
בסיפור שמובא כאן ניתן להכיר גם את התנהלות המסע שלנו, וחשוב לא פחות – את החוויה של אמו, שהובילה את המהלך.
"אורי היה תינוק מתוק עד מאוד, אך חסר שקט ובכיין גדול. בגן, הוא בלט בחוכמתו ובידיעותיו, אך יחד עם זאת בלטו גם רגישותו ועדינותו. הוא היה מאוד תלוי בי, אמו, והפרידה בבוקר הייתה לא קלה כלל. היה שלב שכדי להירגע הוא דרש ממני לחזור כל בוקר על משפט קבוע, המראה כמה אני אוהבת אותו. ככל שהתבגר החיים בבית נהיו יותר קשים, הוא דרש המון תשומת לב. כאשר הגיע לביה"ס היסודי, הוא כבר היה דוד לכמה אחיינים ומערכת היחסים שלו איתם לא הייתה כל כך פשוטה". המשך הסיפור

היופי שבאחדות

לטבע של טנזניה, שבו יש מקום לכולם, לכל המינים והסוגים, אין מילים לכן אצרף כאן בעיקר תמונות.
אפשרות זו, שלכולם יש מקום, מפגישה אותי עם מקומם של הילדים המיוחדים בתוך החברה שלנו המבקשים גם הם להתקבל בתוכה בדיוק כפי שהם.

לשנה החדשה אני מאחלת לכולנו שיהיה לנו מקום מתאים בחברה שסביבנו וגם שנוכל לקבל כל אחד ואחד מהחלקים שישנם בתוכנו ולתת להם מקום כפי שהם.