הרנסנס החדש כבר כאן

קוראות וקוראים יקרים,

עידן הרנסנס הותיר את חותמו בדברי ימי האנושות בעיקר כתקופה של פריחה ולידה מחדש לאחר ימי הביניים החשוכים. ההיסטוריונית ברברה טוכמן מסבירה כי בחרה לקרוא לספרה על המאה ה-14 "ראי רחוק", כי המאה ה-20 דומה, לדעתה, לתקופת ימי הביניים. גם אני, באותו האופן, רואה כך את המאה ה-21 – מראה לתקופת הרנסנס.

הספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו", של הסופר ומבקר האמנות ג'ונתן ג'ונס, מקים לחיים במאות עמודיו את תקופת הרנסנס. תנופת התשוקה שבה הספר נכתב מעלה לנגד עיני הקורא את החיים בפירנצה במלוא צבעוניותם וחיוניותם. הקורא, שנעשה עד למאורעות, כמעט לוקח בהם חלק, נוכח לדעת את הפער בין ההישגים העצומים של שני ענקי הרוח, שפרצו שוב ושוב את מסגרות החשיבה המקובלות ובראו עולם טכנולוגי ויצירתי חדש, ובין מציאות החיים הקשה, העלובה והעקובה מדם של התקופה הינו כמעט בלתי נתפס; אלה הן מציאויות שונות שמתקיימות בו בזמן זו לצד זו.

לאונרדו דה וינצ'י, היוצר והממציא הענק, ניצל את כישורי הרישום שלו ואת חידושיו הטכנולוגיים, בין היתר, לצורכי ריגול ואיתור חולשותיהם של ביצורי העיר פיזה. הוא עשה זאת בשירות מושלי פירנצה, ששאפו לכבוש את העיר והציקו לתושביה שוב ושוב. בעיני אדם שקורא כיום את הדברים זהו ערבוב בלתי נסבל כמעט של גאונות ואסתטיקה בד בבד עם שימוש לרעה בעוצמות שהאמן ניחן בהן ושגרם לאובדן חיי אדם ולהרס.

גם בימינו, כאז, הטכנולוגיה והיצירתיות מופנות בעת ובעונה אחת הן לתועלת האדם ולטובתו והן לרעתו. גם כיום יש מי ששואפים לשעבד אחרים למטרותיהם ולשאוב מכוחם ומאנרגיית החיים שלהם. לרוע המזל, האויבים המיידיים שלנו אינם באים תמיד מן החוץ. אם נסתכל לרגע על חיינו, מי שמשעבדים אותנו לצורכיהם הם בני עמנו, אנשי השררה, והם עושים זאת בדרך עקלקלה ונפתלת, באמצעות גורמי השלטון. הניצול של האזרחים נעשה בשקט, באופן מוסדר. לא במלחמות גלויות, אלא באמצעים לכאורה לגיטימיים, כמו במוסדות חינוך, גביית מסים או הטפה מעל במות שונות לערכים לאומיים ולאומניים. לאמיתו של דבר, בפועל, כולנו משרתים אחרים באמצעות כוח החיים שלנו, ולרובנו קשה מאוד לחיות. רק מעטים מאיתנו אכן מצליחים לנער מעליהם את השלשלאות הרגשיות, האתיות והכלכליות ולהפיק מחייהם יותר ממה שדרוש לשם הישרדות, להביא לידי ביטוי את ההגשמה האישית שלהם ולחיות ממנה בשפע או בכבוד.

נושא החודש – להיות אדם חופשי

במידעון הקודם הבטחתי להרחיב בנושאים שאני שותפה לשינוי שלהם. מושג אחד, שעבורי הוא דגלו של הרנסנס שלנו, שמחבר בין כל הנושאים שבשינוי שלהם אני שותפה, הוא "החופש האישי". משמעות החופש שאליו אני חותרת היא שמגיע לכל אחד מאיתנו להיות מי שהוא ולהגשים את עצמו. כפי שאני רואה זאת כיום, לא מדובר במותרות אלא בצורך בסיסי.

ברנסנס הנוכחי עדיין אנו רואים חוויית חיים קשה בקרב אוכלוסיות רבות, שנובעת גם מהמאמץ הכרוך בהישרדות הכלכלית וגם, בין השאר, מהקושי של ילדים רבים להשתלב במערכת החינוך הממסדית. הפתרון שמציע החינוך האלטרנטיבי טומן בחובו עול כלכלי נוסף ולא רבים יכולים ליהנות מיתרונותיו. המצב אינו טוב יותר בקרב צעירים רבים, שעוזבים את הארץ כי הם אינם יכולים לעמוד במעמסת החיים ומשוכנעים כי לא יצליחו להתפרנס בישראל.

הנתונים הסטטיסטיים מראים שרוב הכסף של המדינה מוחזק בידיהן של כמה משפחות ומעמד הביניים הולך ונשחק, הולך ונעלם. משמעות הדבר היא שרוב העם בישראל חי חיים קשי יום. חיים שלא מאפשרים לרובנו למלא את התפקיד שנועד לנו מעצם ייחודנו ולהגשים את מלוא היכולות שלנו. על כן החיים שאנו נאלצים לחיות הם לא יותר מאשר חיי עבדות.

ייתכן שהמילה "עבדות" נראית קיצונית ולא מתאימה לתקופתנו משום שנדמה לנו שעידן העבדות נגוז מן העולם, אנו יכולים לבחור להיות חופשיים וכי הדבר תלוי רק בנו. אבל האמת היא כי מוסדות החברה הופכים אותנו לעבדים הן בגלל מבנה הכלכלה והן בגלל מסגרות החינוך שבהן אנו לומדים מהו תפקידנו בעולם: לתת לחברה לפני שנדאג לעצמנו; ללכת בתלם שבו הלכו רבים לפנינו; ולהשלים עם המחשבה שאם אין אנו חופשיים, אין זו אלא אשמתנו שלנו.

התחושות הקשות הללו הן מנת חלקם של אנשים רבים מאוד בארץ ולכן בהגדרה הן תוצר תרבותי-חברתי.

כשהתחלתי לכתוב את הספר שלי פתאום נוצרה קבוצת א-נשים שכותבים ספרים שעוסקים בשינוי המתחולל בתוכנו ובדרכים חדשות, פתוחות יותר, לחיות. ואכן, גם מי שכותבים פרוזה וגם מי שכותבים שירה יודעים על זרמי ההתחדשות שקורית היום, כפי שביטאה זאת אחת הכותבות: זהו רנסנס חדש.

אני פוגשת אמנים, פילוסופים, לוחמי חופש ושוחרי שינוי בנושאים רבים ומגוונים, שיוזמים פעילויות כלל-ארציות כדי להביא את בשורת שינוי חוויית החיים שלנו: גברים ונשים, יהודים וערבים, צעירים ומבוגרים, מגזרים שונים, שיטות לימוד וחינוך חדשות. זהו רחש אינסופי שקורה כל הזמן; נפח עצום של פעילות שמניעה ומקדמת שינוי בתוך החברה ובתוך החיים שלנו.

הקושי הגדול לחיות כאן היום הוא, לדעתי, הכוח שמניע, וימשיך להניע, את השינוי הגדול שמתרחש בחיינו, ולכן אני מקווה שלא יהיה צורך באלימות כמו במהפכות שאירעו בתקופות קודמות. כל אדם שיוביל את עצמו לחופש בתוכו פנימה וגם בעולם הפיזי המוחשי לקיום יותר מוגשם, יניע את העולם כולו למקום של שחרור. בעיניי, האפשרות כבר מרחפת באוויר, גם אם קשה לרבים מאיתנו לראות זאת כי התרגלנו לחיות מתוך קשיים ואכזבות, ולא מתוך מודעות לעוצמות שבנו.

על מנת שנוכל להניע שינוי עלינו להתכוון לכך באמת כך שהאפשרות החדשה תיחשף לעין שלנו. איינשטיין כבר אמר שהפוטנציאל של כל המציאויות האפשריות כבר קיים. על כן עלינו לאזור עוז ולחשוף את מה שאנחנו מתכוונים אליו דרך שכבות הקשיים הפיזיים מצד אחד ולמרות תהליך האינדוקטרינציה שאנו נשטפים בו כל חיינו מצד שני.

הרווח שלנו מן העבודה הזאת יהיה עצום לאין שיעור: חיים של חופש להיות מי שאנחנו, חיים בדרך שבה אנחנו מאמינים, חיים מתוך הגשמה של היכולות המיוחדות שלנו.

מתוך החוויה האישית שלי ושל אנשים נוספים למדתי שגם הזוגיות יכולה להיחוות כחופש והגשמה אישית גם כשהיא מונוגמית, והיא יכולה אף להיות הבסיס והקרקע להגשמה האינדיבידואלית שלנו. זהו פשוט עוד אספקט בחיים שלנו שמבקש מאיתנו לכוון לחופש – זוגיות חדשה עם חופש אישי ואינדיבידואלי.

התוצאה שנגיע אליה תהיה מורשתנו לדורות הבאים: כל מי שיגשים את עצמו ישמש מודל לילדיו, מודל לחיים של הגשמה וסיפוק. לא נעביר להם עוד את עול החיים כפי שהיה מוטל על כתפינו, אלא נסלול לפניהם דרך חדשה, גדושה באפשרויות ונפלאה בייחודה.

מאמר חדש – ילדים שלו וילדים שלה

מאמר זה הוא תמצית של האפשרות לבנות במציאות משפחה מאושרת גם כשהתנאים לכאורה מאתגרים. בחרתי בו הפעם בתור דוגמה לנושא שנראה מורכב ומייצר קשיים רבים בחיים, מול האפשרות לבחור בחיים טובים ולפעול מתוך מודעות כדי להגיע לשם.

המאמר פותח חשיבה ליצירת משפחה הומוגנית גם כשיש בה ילדים מנישואים קודמים, והוא יכול להוות השראה לשותפות בין הורים גם כשהילדים הם של שני ההורים.

מאחלת לכם קריאה מהנה: "ילדים שלו וילדים שלה".

פעילויות

הפעם אני מביאה לפניכם פעילויות שבהן אני משתתפת ולא היוזמת ואני מאוד שמחה לקראתן. כולם, כמובן, מוזמנים להשתתף בהן.

פסטיבל לה אינדיגה 26-27.12.14 בהאנגר אדמה במצפה רמון

פסטיבל לה אינדיגה הוא פסטיבל האישה הפראית. זהו פסטיבל נשים שמחזק ומשחרר את האישה הפראית שבנו, מחבר אותנו ומאפשר לנו להתקדם בתהליכים שלנו.

בפסטיבל נוכל "לחוות ולהעביר חוויה עוצמתית, שבטית, קוסמת, מכשפת… להגדיל ולחבר את נשות השבט ולהפוך למעגל נשי רחב שמאפשר לנו להצית את הלהבה שבתוכנו ולתת לה לפרוץ במרחב חופשי, לקחת הפסקה מכל מה ששוטף אותנו ביום-יום ולתת לעצמנו להיות לרגע אנחנו, כל מה שאנחנו, או כל מה שבא לנו להיות… ולא העזנו…"

אירוע שהוא המשך לפעולות בעבר של "לקום לצאת לרקוד" למען ביטחונן של נשים בעולם.

האירוע הזה הוא חלק משינוי תרבותי. זה הזמן וזו ההזדמנות להשתתף בשינוי תרבותי ביחס לנשים היום. זהו השינוי שנדרש כדי לעזור לנשים להביא את היכולות שלהן ולתרום לשינוי התרבותי הכללי שכל כך נדרש.

זוהי הזדמנות שמאפשרת לכל אחד לתרום בדרך שמתאימה לו גם אם עד היום רצינו – אבל לא ידענו איך. כולנו מוזמנים לקחת חלק, גם אני אהיה שם ואשמח על כל אדם שיצטרף לפעול בינינו למען עולם טוב יותר.

את ההזמנה כתב אוהב שחר, מ ה פ כ ה !!

טעימה מהאירועים ב 2013:

https://m.youtube.com/watch?v=Yqg2VGK8rzw

על אנשים ומקומות

הפעם אני רוצה לכתוב על מיכל מעיין דון. מיכל היא מורה לחיים החדשים כבר זמן רב. היא פעילה בשחרור העולם מתפיסות ישנות על נשים, נשיות, מיניות בכלל ומיניות נשית בפרט. היא מובילה כבר הרבה זמן את המהלך של מעגלי נשים לחיזוק נשים והיא מורה של מנחות מעגלי נשים.

ישנו היום מהלך של שחרור "לילית" – הדמות שנלקחה מספרות חז"ל ומן המיתולוגיה היהודית – שחרור מן ההקשרים האפלים שנכרכו בה. לילית משמשת לנו סמל לנשים חזקות שיודעות מי הן, הפועלות בעולם מתוך אמונה בכוחן, בחופש לבטא את עצמן ובמיניות חופשית מעכבות. לילית היא המשלימה של חוה, אם הבנים המסורה. היא התגלמות כל מה שלחוה ולנשים בכלל אסור היה להיות על פי המסורות היהודיות העתיקות.

מיכל היא פורצת דרך והפעם פרצה לתודעתי בשיתוף שכתבה.

תודה לך מיכל, שהעברת את התחושה של החנק במילים כל כך ברורות.

את מיכל ניתן לפגוש גם בפייסבוק ובאתר שלה.

אני מזמינה אתכם לחבור לתהליך ולהיות חלק מהשינוי החברתי שמתרחש בדרך חדשה.

 

ספר מומלץ: "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו"

איך לא אכתוב על הספר שהביא אותי להבין את הרנסנס החדש? הספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" (הוצאת כנרת, זמורה ביתן) נכתב ע"י ג'ונתן ג'ונס.

הספר כאילו מתרכז בתחרות בין שני הגאונים וביצירותיהם, ואכן כל זה נמצא בו, אבל עוד יותר מזה הוא מתאר את תקופת הרנסנס ואת חוויית החיים בה, את הרגשות של האמנים ואת האופן שבו הסביבה האנושית שלהם תרמה לעיצובם וליצירותיהם הנפלאות.

ג'ונס פורש לפנינו בעזרת עובדות היסטוריות ופרטים רבים מספור את החיים בתקופת הרנסנס והקורא חש כמי שצועד ברחובות פירנצה בעת ההיא ומרגיש חלק חי ממה שמתרחש שם. בעיניי, גדולתו של הספר היא בכך שהוא מצליח להעביר אותנו אל חיי היוצרים ולגשר על פני מאות השנים המפרידות בינינו ובין הרנסנס ועל פני השינוי התרבותי שחל מאז בתרבות המערבית.

הספר שימש לי השראה במחשבתי על התקופה שלנו: אם בדברים שהייתי רוצה לחזור אליהם ולאמץ אותם ואם במה שלא הייתי רוצה שישוב ויתקיים. למשל, אני אוהבת את העובדה שכל יוצר הביא את החדש מתוכו, בדרכו ועל פי ייחודו, ועם זאת אני מעדיפה שיתוף של כוחות יצירה ולא התקדמות מתוך תחרותיות, קנאה ומלחמות, כפי שקרה אז.