ניהול שפע

קוראות וקוראים יקרים,

ראש השנה, כבכל שנה, הוא סוג של פרידה – הן מהקיץ העז שחורך את הצמחים והן משנה שהסתיימה. תקופה של ברכות ואיחולים, תקוות לעתיד והצהרה על שאיפות ומטרות. מעל הכל ראש השנה הוא זמן שכדאי לנצל להתבוננות שקטה והתכנסות פנימה כחלק מיצירת הכוונה והכיוון לשנה החדשה.

ראש השנה הנוכחי הפגיש אותי עם תמונת חיים חדשה, שכנראה הייתה כבר קודם, אבל לא ראיתי אותה. אחרי שנים ארוכות של עבודת התפתחות, הגעתי לנקודה שבה אני רואה שחיי מלאים שפע. בתהליכים שעברתי, ואני עדיין עוברת, שכוללים עבודה פנימית בדרכים שונות, ניקיתי מחיי את מה שהפריע לי ועשה לי רע, ויחד עם זאת גם את הצורך (הנסתר) בדברים כאלה בחיי. מה שנשאר, אם כן, הם רק הדברים שיקרים לי ואלו שעושים לי טוב.

וכמו תמיד כשעושים צעד קדימה, הנוף החדש שנחשף לפניי טומן בחובו אתגר חדש: נראה שיש בחיי הרבה יותר שפע ממה שחוויתי בשנים שעברו, שגם אותו בקושי הצלחתי להכיל, ועכשיו אני מחפשת את הדרך להכיל ולנהל את כל הטוב הקיים בחיי.

נושא החודש – ללמוד לחיות עם השפע

בשנה שחלפה הכנסתי לחיי אלמנטים נוספים: למדתי אנטומיה יישומית וחזרתי לרקוד, ובזכות זה הגוף שלי התחזק והבריא. בד בבד התחזקה גם הנפש שלי. ובאופן מאוד לא ברור, דווקא עכשיו, כשיש לי יותר כוחות, דברים חשובים לי מאוד שהצלחתי לעשות בעבר, כמו כתיבה וציור, פתאום איני מצליחה לעשות. מה הקשר בין ההתחזקות שלי להתרחקות ממה שחשוב לי?

ברור לי שיש עתה יותר מקום לשפע בחיי ויותר כוח לעשות, אבל מעצם עובדת היותי אדם שחי בעולם החומר, שבו כמות הזמן, המשאבים ואנרגיית החיים היא סופית, כשהשפע גדל אני נדרשת להחליט: "מה אני עושה בכל השפע הזה כדי שלא יטביע אותי?". מצד אחד, אני רוצה עוד ועוד מהשפע שיש לי: לכתוב, לטפל, לצייר, לבלות עם המשפחה המקסימה שלי, לעבוד בגינה, לצאת להליכות, לרקוד, לבשל את האוכל שאני אוהבת, להקשיב למוזיקה, ומצד שני, אני מוצאת את עצמי עייפה, חסרת כוחות ורצון רק כי היו לי "עיניים גדולות", ממש כמו שקורה כשאוכלים יותר מדי ואחר כך מרגישים לא טוב.

מתברר, אם כן, שהשפע יכול גם להכביד, אם מניחים לו לנהל אותנו. השפע מעיר בנו תשוקה לעוד, עוד מהטוב הזה, אבל את התשוקות חשוב לנהל כדי שהן לא ישלטו בנו.

אני עומדת משתאה, מתבוננת על כל מה שיש, וקודם כל יודעת בוודאות שהכל הוא טוב, אני טובלת בשפע ופתוחות לפניי אינסוף אפשרויות.

עכשיו התחושות שארגיש נמצאות בידיים שלי. השאלה היא מה אעשה איתן וכיצד אלמד לנהל את השפע בחיי.

השיעור שלי עכשיו הוא ללמוד לנהל את השפע בחיי באופן הטוב ביותר עבורי כדי שאוכל ליהנות מפירותיו ולהרגיש אותו באופן מיטבי.

מאמר חדש – יחסי השפע עם אנרגיית החיים או אתגר ניהול השפע

כשסוף-סוף מגיע שפע לחיינו, מתברר שיש דברים שכדאי ללמוד גם בהקשר שלו ועל כך במאמר "יחסי השפע עם אנרגיית החיים או אתגר ניהול השפע".

מאחלת לכם קריאה מהנה.

על אנשים ומקומות – לינה טרנה "אפשר גם לשיר"

לינה היא חברה מהאוהל האדום. יחד אנו פועלות למען חיזוק נשים ונשיות ועברנו דרך ארוכה ביחד. כיף לי להכיר לכם אותה ואת הדרך המרתקת שעשתה.

מה שאני יודעת לומר בוודאות זה ששמי לינה טרנה.

אני בת 41, אם לשני בנים טרוריסטים מהממים.

יהיה לי קצת יותר קשה לתת הגדרה אחת ברורה לשאר תחומי החיים שלי…

בדיוק על העניין הזה ואיך הוא קשור לשפע אני רוצה לכתוב:

בגיל די צעיר הפנמתי שהמתכון להצלחה בחיים הוא למצוא את הדבר האחד הזה שאני ממש-ממש טובה בו ולהתמחות בו עד שאהפוך למאסטרית. או אז ההוקרה, ההכרה והשפע יהיו מנת חלקי.

האמונה האיתנה בכך שזוהי הדרך היחידה להצליח גרמה לי להיאבק עם עצמי בלי סוף, על מנת למצוא את הדבר האחד הזה, שאני מעולה בו ו… לא ממש הצלחתי. "לרוע מזלי", היה לי שפע של כישרונות. הייתי טובה באמנות, במוזיקה, בריקוד, בטיפול, בייעוץ ובניהול. בעשר השנים הראשונות של חיי המקצועיים החלפתי עבודות כמו גרביים.

סיימתי שני תארים בעבודה סוציאלית וכבר תוך כדי הלימודים הבנתי, שזה לא בדיוק התחום שבו ארצה לעסוק. כן רציתי להיות מטפלת, אבל לא הייתי בטוחה שזה יספק אותי. רציתי לנהל פרויקטים בתחום החברתי, אבל לא הייתי בטוחה שמתאים לי לוותר על הטיפול הפרטני. כל שנתיים או שלוש השתנו הרצונות והשאיפות שלי. כל דבר שעסקתי בו, העמקתי וחקרתי לעומק עד שהרגשתי שאני טובה בו ובדיוק ברגע הזה השתעממתי ורציתי לעבור לדבר הבא.

הייתי מתוסכלת מעצמי, בתחושה שאני קופצת מדבר לדבר ולא מוצאת את "ה"תחום שבו סוף-סוף אהפוך למאסטרית, שבו ארצה להתמיד. בשלב מסוים התפטרתי מעבודתי כשכירה ופתחתי עסק עצמאי. מצאתי את עצמי מעמיקה עוד ועוד לתוך טיפול, לומדת עוד ועוד תחומים – רייקי, תטא הילינג, רפלקסולוגיה, ונהנית מאוד מעבודתי כמטפלת. במשך שנים סקרן אותי כל מה שקשור לנשיות, למערכת הנשית, לחוכמה הנשית. קרוב לתשע שנים מאז ההיריון עם בני הבכור העמקתי וחקרתי את התחום הזה, הייתי חלק מנשות האוהל האדום בארץ, וקראתי כל ספר שהזדמן אל פתחי בנושא.

מצאתי את עצמי מביאה את הידע והחוכמה שאספתי יחד עם שיטות הטיפול המגוונות לקליניקה. הרגשתי שלרוב אני מצליחה באמת לעזור למי שמגיע אליי. עזרתי לנשים שהיו בתהליכים של טיפולי פוריות ולנשים עם מגוון "עניינים" במערכת הנשית – ציסטות, מיומות, אתגרי גיל מעבר. הסיפוק היה רב, הרגשתי שניחנתי בכוחות ריפוי וזו המתנה שלי, וחשבתי לתומי שסוף-סוף מצאתי את התחום שלי, אבל… לא הייתי מסופקת לגמרי. משהו היה חסר. הרגשתי שאני לא ממצה את עצמי. שלטפל שעות בקליניקה זה לא מה שבאתי לעשות כאן ולכן גם הקליניקה לא באמת התמלאה.

לפני כארבע שנים הגיעה כמיהה חדשה לחיי – לשיר ולהופיע. מוזיקה ושירה תמיד היו עבורי ריפוי. הרגשתי שכשאני שרה, החיבור שלי לאלוהים הוא ישיר ומיידי. יחד עם זאת מעולם לא חשבתי להפוך את הדבר הזה שעושה לי כל כך טוב למשהו שאני מתפרנסת ממנו… והנה התחלתי לקבל תגובות מאנשים על השירה שלי. הם אמרו לי שיש משהו מרפא בשירה שלי, משהו מרגיע, משהו חודר ללב.

לקח עוד זמן רב עד שהצלחתי להכיר בעובדה שאני חייבת לעצמי ולעולם לתת ביטוי לתשוקה הזו. הייתה בתוכי התנגשות אדירה בין האגו של המטפלת המדופלמת והמצליחה ובין האישה הפראית שרוצה לשיר, להופיע, לעוף על עצמה. לא נתתי מקום לחלק הזה בי, עד שיום אחד נגמר לי החשק לטפל. זה היה נורא. הרגשתי שהאדמה זזה תחת רגליי. פשוט לא רציתי יותר לעשות את הדבר שאני אוהבת, שאני טובה בו ושאני מתפרנסת ממנו. כמובן, היקום הגיב מיד ונפסקה התנועה של לקוחות לקליניקה. כעסתי על עצמי. לא הבנתי מה קורה. זה היה מבעית. ניסיתי להיאחז, אך לשווא.

לאחר כמה חודשים נפל לי האסימון שעליי לוותר לגמרי על הטיפול לתקופה כדי שאצליח להיות נוכחת במקום של השירה ולהפוך אותו למקצוע. זה הצריך הרבה אמון – לשחרר את המקום הבטוח ולדעת שאצליח לחזור אליו כשארגיש שאני פנויה ושיש לי את היכולת להצליח בתחום החדש והמרגש כל כך עבורי.

האמת שזה קרה מוקדם משציפיתי. כמה חודשים אחרי ששחררתי את הקליניקה ואפשרתי לשירה לפרוץ – הוצאתי סינגל והרמתי מופע בכורה שממש עוד רגע קורה – בהדרגה חזר אליי הרצון לטפל, והיקום התחיל לסמן לי שאפשר לחזור לזה ממקום חדש, ממקום שמשלב בין העולמות ומשתמש בסאונד לריפוי בתוך הקליניקה.

הבנתי שבמקרה שלי אין "דבר אחד שבו אהפוך להיות מאסטרית". זה עובד לאנשים מסוימים, אבל לא לי. במקרה שלי, יש לי שפע – שפע של כישורים, שפע של יכולות, שפע של רצונות ותשוקות וכדי להפוך אותן לשפע כלכלי בחיי, עליי להיות קשובה לנשמה שלי, למה שהיא מבקשת ממני בכל רגע נתון ולאפשר את התנועה הזו תוך כדי מיקוד ונוכחות מלאה. ובכך בדיוק אני עוסקת כעת מתוך הקשבה ולמידה אינסופיות.

אני מרגישה שחלק מהיכולת שלי להתמסר לדרך כה שונה מהמיינסטרים, היא תוצאה של למידה והבנה של הזכרי והנקבי שבתוכי והיכולת לשלב ולאזן ביניהם. הצורך בתחום אחד ויחיד, ממוקד, נחווה אצלי כתפיסה זכרית למדי. מאידך גיסא, הגישה שמדברת על ריבוי תחומי עיסוק, משהו חופשי יותר, משוחרר יותר, אך כן נוכח ומעמיק מתאימה לדעתי יותר לתפיסה הנשית. האיזון בין היין המאפשר גמישות ונוכחות והיאנג הממוקד הוא בעצם האיזון בין הזכרי והנקבי שבתוכנו.

ספר מומלץ: "חדר משלך" מאת וירג'יניה וולף

הספר "חדר משלך" מאת וירג'יניה וולף נכתב בתחילת המאה ה-20. ב-90 השנים שחלפו מאז, התחולל שינוי עצום. וולף מדברת במסה שכתבה על הזמן שבו נשים יוכלו לעסוק בכל המקצועות, כשנשים יוכלו לעבוד ולהתפרנס בעצמן, ולהרשות לעצמן חדר משלהן כדי ליצור. היא חולמת על עתיד שברובו הוא בעצם ההווה שלנו.

וולף כותבת על ההבדלים בין נשים לגברים בתקופתה, על השפעת ההבדלים האלה על הגברים מבחינה רגשית, על האפשרויות שעומדות בפניהם ועל האופן שכל זה מתבטא ביצירה שלהם. אף שהסיפור שהיא כותבת עוסק בדמויות בדיוניות, המצב שהיא מתארת משקף את המציאות של זמנה ומתוך הסיפור היא מגיעה למסקנות חשובות בנוגע לכיוון שאליו כדאי לנו להתקדם. העובדה שהמסה "חדר משלך" מתוארת כחוויה, הופכת את הקריאה לקלה ומרתקת – והיא אפילו הצליחה לגרום לי להיות במתח בזמן הקריאה.

הסופרת סוקרת יצירות של נשים ושל גברים ומתוך היצירות והלך הרוח של הכותבות והכותבים, היא חושפת את חוויית החיים של גברים ונשים בתקופות שונות ומראה שלכל מגדר יש אתגרים משלו. לפעמים היא מאשימה את הגברים בגלל יחסם המתנשא לנשים, ולפעמים מסקנותיה מביאות אותה לחוש אליהם חמלה. היא רואה את ההשפעה של התפקיד שלהם בחברה הפטריארכלית על התחושות שלהם, ובעצם חושפת את שלילת החופש שלהם שהחברה יוצרת. החקירה הזו לוקחת אותה להתבונן גם על היחסים בין גברים ונשים ולגילוי של מתנות שיש במרחב הזוגי בין גבר ואישה. עבורי – אחת ההפתעות הייתה למצוא בספר דיבור גם על חלק גברי וחלק נשי הקיימים בכל אדם.

וולף נוגעת בספר בעוד נושאים רבים שמייצרים עושר ועניין. די מפתיע כמה עניינים חשובים היא הצליחה להכניס לספר כל כך קטן.

"חדר משלך" הגיע אליי בשעה שבה אני עצמי מתבוננת על ההיסטוריה של יחסי הגברים והנשים והוא העשיר אותי בנקודות מבט רבות על הנושא, אם מתוך מה שעוד נשאר לנו לפתור ואם מתוך המקום של פרספקטיבה על הדרך שאנו צועדים בה כמעט מאה שנה.

את המושג "חדר משלך" אני מכירה כבר שנים רבות. הייתה לו משמעות עבורי הרבה לפני שקראתי את הספר. הוא מבטא בעיניי את הצורך של כל אישה במרחב פרטי, מרחב להיות עם עצמה, לפגוש את עצמה, ליצור את עצמה.

כשוולף כתבה את הספר בשנת 1929, המושג הזה סבב סביב דברים שהיום ברורים מאליהם בחלקים מסוימים בעולם. עם זאת, חשוב לנו לזכור מאין הגענו ועד כמה חשוב לנו לשמר את ההישגים שהגענו אליהם ולהמשיך להתקדם לעתיד שבו יותר גברים ונשים יוכלו להשיג את התנאים ליצירה, זאת – גם עבורם וגם עבור שאר האנושות.

היופי שבאחדות – ליצור בריכה כמו בטבע

את היופי שעליו אני כותבת הפעם יצרנו, בני משפחתי ואני, במו ידינו. בנינו בריכת דגים וצפרדעים בחצר שלנו. הבריכה נולדה בעקבות בקשתה של בתי הבכורה והחלום של בן זוגי וכולנו בנינו אותה יחד, כשכל אחד תורם מיכולותיו וכישרונותיו.

בתהליך הבנייה לא היה אדם אחד אחראי, והשתדלנו להיות יחד כשבנינו אותה כך שנוכל לעזור זה לזה וליהנות מזמן האיכות המשותף הזה. בניית הבריכה באופן כזה הייתה אחד ממצבי השפע שחוויתי הקיץ. יחד, ביצירה משותפת של שווים.

כשבנינו אותה, אחד האתגרים שלי, כאחראית על הצמחים, היה לשלב את הבריכה בחצר באופן הרמוני וטבעי. הרבה זמן חשבתי וחלמתי עליה, עד שיכולתי להגשים בפועל את התמונה שעלתה בראשי וליצור אחדות בין החצר הקיימת לבריכה החדשה.

את הדגים הבאנו אנחנו והכנסנו לבריכה, לצפרדעים אנחנו מחכים שיחליטו שגם להן מתאים לבוא.

עכשיו, משנסתיימה הבנייה, אני יוצאת לבריכה כל יום כדי ליהנות מיופייה ולהתמלא באנרגיה להמשך היום.